יום שני , 18 יוני 2018
חם באתר:
דף הבית » לחיות עם HIV » מיטל: טור אישי של נשאית HIV
מיטל: טור אישי של נשאית HIV
צילום: אילוסטרציה

מיטל: טור אישי של נשאית HIV

רק עכשיו אני מתחילה להבין כמה אתה אוהב אותי… ודאי אם היית קורא שורות אלה היית נעלב. "רק עכשיו?!" היית אומר לי "אחרי שש שנים?!"

השנה "חגגתי" עשר שנות נשאות ועמם אני חוגגת השלמה וקבלה עצמית. התהליך היה איטי. בהתחלה הבטתי על עצמי במראה וראיתי את רעל הנגיף זורם לי בעורקים. את ה"תפוח המורעל" – קראת לי וחייכת, אחרי שעיכלת את מה שסיפרתי לך. עברו שנים והתחלתי שוב לראות במראה את עצמי – נערה – אישה יפה עם עיניים ירוקות ושיער שחור.  עברה עוד תקופה לא מבוטלת עד שהפסקתי לנהל בראשי דיאלוגים עם אנשים. לספר להם שיש לי איידס. לשמוע את התגובות שלהם ולשתף. סיפרתי למשפחה ולמספר חברים קרובים ונעצרתי שם – אמא שלי הזהירה אותי מפני חשיפה מיותרת. אחרי כמה שנים טובות גם הפסקתי להיכנס לחרדה מכל שפעת – היא לא מעידה על התפרצות המחלה וגם לא על היחלשות מערכת חיסונית – זו בסך הכל שפעת – יש את זה לכולם. עבר עוד זמן עד שנפטרתי מההרגל להצטלם כל הזמן – אני לא הולכת למות בקרוב. אין באמת צורך לתעד כל רגע… מהבושה לא נפטרתי מעולם. שכן אם הייתי נפטרת לא הייתה שום סיבה להסתתר. הייתי יכולה לדבר על זה. לדבר על איידס שלי. בכל מקום ובכל מצב. כמו שמדברים על סרטן (שלא עלינו). אינך יודע שבפעמים הראשונות שבילינו יחד והייתי צריכה לקחת את הכדורים – הסתרתי זאת ממך. נכון שידעת שיש לי איידס – אך למה להזכיר לך זאת שוב? ודאי אינך זוכר כמה נבוכה הייתי כשבפעם הראשונה אזרתי אומץ ושלפתי לידך את קופסאות הכדורים. ובכל זאת כשהיינו בטיול שטח עם חברים נשארת עימי מאחור כדי שתהיה לי פרטיות ואוכל לבלוע אותם בשקט. הכלת אותי וקיבלת אותי, אבל אני עדיין לא הרגשתי נוח. כאילו לא הייתי סוג א'. כאילו הייתי פחות. כאילו לא ממש מגיע לי. כאילו אתה עושה לי טובה. ובתמורה ניסיתי לרצות. להיות האישה הטובה. לנקות, לכבס, לבשל ולעשות כל דבר שאמא שלך מבקשת. גם אם זה לא תמיד התאים לי. וכשרבנו – בסוף תמיד הסכמתי איתך. מעולם לא ביקשת ממני שאבטל את רצונותיי. אני עשיתי זאת בעצמי לעצמי. הנחתי שאם יש לי איידס ובכל זאת "קיבלת" אותי מן הראוי ש"אתגמש" קצת. אני מניחה שלא האמנתי שתאהב אותי גם אם אהיה פחות "בסדר". מצאתי את עצמי עם תחושת מחנק. עשרות שעות טיפול פסיכולוגי לא עזרו. מי אני? מה אני? פרט לבחורה שיש לה איידס?

השבוע היה יום הולדת שלושים שלי. רבנו ריב סטנדרטי כמו כל אותם הריבים שבסופם אני מוותרת, מתגמשת, מתפשרת ומחניקה. הפעם לא התאפקתי יותר. הדמעות זלגו מעצמן. מבלי לחשוב פעמיים לקחתי את המפתחות ויצאתי מהבית. מעולם לא עשיתי זאת לפני כן – אין לי זכות לתת דרור כזה לרגשות שלי – אל תשכחו – אני הרי הבחורה עם האיידס… לא היה אכפת לי שאנחנו מאחרים לארוחת ערב אצל ההורים שלך, למעשה לא היה אכפת לי משום דבר חוץ ממה שאני מרגישה. ופתאום, אחרי כל כך הרבה זמן, מה שהרגשתי היה כל כך ברור לי. ומה שרציתי להגיד לך לגבי זה היה גם ברור. כשחזרתי אחרי חצי שעה ראיתי את הדמעות אצלך בעיניים. היית נסער לא פחות ממני. היה לך קשה בלעדיי. אמרתי לך את הדברים מבלי להתיקע ומבלי לגמגם ומבלי לנסות לרצות או לפייס אותך. כשסיימתי – הודית לי על כך. על הכנות והפתיחות – כאילו חיכית לזה כל הזמן. כי אתה באמת אוהב אותי. בזכות עצמי ובגללי ולמרות האיידס. פשוט אוהב…

מיטל בראיון ל"צינור לילה" בעקבות הפוסט

2 תגובות

  1. תודה על השיתוף, האומץ והאפשרות ליצור מציאות אחרת – לך, למשפחתך, לנשאיות/ים אחרות/ים ולמי שלא.

  2. ואוו!
    חזקה!
    השארת אותי צמאה לעוד מידע….
    כמו איך הוא הגיב כשסיפר לו פעם ראשונה?
    איך נמנעים מלהדביק בן זוג?
    איך את הגבת כשגילית?
    האם זה שהדביק אותך ידע? איך הוא קיבל את זה?

    מצפה להמשך :)

השאירו תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסםשדות חובה מסומנים *

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>